יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

מאמר היסטורי - בהתגעש עולם, יום פרוץ מלחמת העולם השניה

בהתגעש עולם

71 שנה ליום פרוץ מלחמת העולם השניה

מאת: אברהם יעקב זילברשלג


י"ז אלול תרצ"ט – פולין (1 בספטמבר 1939) יום שישי, עש"ק פרשת כי תבא...
אוירה כבדה של מלחמה באופק היתה תלויה מעל שמיה של פולין זה זמן רב. זה מספר שנים שמכיוון הגבול עם גרמניה נשמע קול צחצוח ושקשוק חרבות, והצורר הגרמני נושא את ראשו בדברי בלע וגידופים. גרמניה כבר החלה לספח מחוזות וארצות, אוסטריה נפלה שדודה לפניה, צ'כוסלובקיה הקריבה למולך את חבל הסודטים וריח חריף של אבק שריפה עמד באויר. יהודי אירופה כבר היו מבוהלים כהוגן, גזירות אנטישמיות ליוו את חיי היום יום בפולין, הונגריה ורומניה, ותחושה ברורה של עננים קודרים באופק היתה תלויה ממעל בבירור רב.
יהודי אירופה בכלל, ויהודי פולין בפרט, ניסו להתגבר ולהתנחם וקיוו לטוב. על אף התחושה הברורה וריח המלחמה עדיין ציפו כולם לניסים אך בי"ז באלול תרצ"ט התנפצו כל התקוות לאלפי רסיסים על קרקע המציאות המרה.
כוחות גרמניים שטפו בסערה את הגבול הפולני ודהרו אל תוך הארץ, ושמיה של פולין התקדרו בגלים של מטוסים גרמניים שהמטירו אש תופת על כל ערי פולין. החיים הפכו בבת אחת לגיהנום. השקט והשלווה המדומים הופרו בבת אחת ביללות עולות ויורדות של צפירות האזעקה, ורחובות הערים הפכו לבליל של אש ועשן, חורבות ובהלת מנוסה.
כולם נפוצו לכל עבר. יושבי הערים ניסו להימלט אל הכפרים, הכפריים ויושבי הערים הקטנות הסתערו לכיוון עיר הבירה מתוך תקווה כי שם ייטיבו להגן עליהם, ונחילי האדם שמילאו את הדרכים היו לטרף קל למטוסים הגרמניים שקצרו ללא רחם בהמוני הפליטים בכבישים.
אנדרלמוסיה מוחלטת השתלטה על פולין שנפלה כפרי בשל לשליטה גרמנית תוך שבועות ספורים, כמעט ללא קרב של ממש. באויר וביבשה שלטו כוחות הרשע הגרמניים ללא עוררין, והצבא הפולני המהולל התרסק כאילו היה עשוי נייר.

זו תמצית תחילתה של המלחמה הנוראה מכל, שהחריבה את אירופה והביאה לחורבן מוחלט של החיים היהודיים הפועמים והתוססים. 6 מיליון יהודים הי"ד עלו על המוקד בתקופת השואה האיומה במשך שנות המלחמה העקובה מדם. לקרבנות ולבני משפחותיהם היה יום זה היום הראשון במסכת ארוכה של סבל אין סופי. במאמר הבא לא נתאר את הסוף הנורא, ולא נתמקד בתוצאות האיומות של אותה מלחמת דמים כבדה. המאמר יעסוק בראשית ימי המלחמה, וננסה לתאר את אותם ימים נוראים במספר מוקדים, סביב ראשי אלפי ישראל, מנהיגי העם צדיקי הדור, במקומות בהם שהו בדיוק באותו יום מר ונמהר, וראשית צעדיהם בתחילת המלחמה ובדרך הארוכה בת חמש השנים של המלחמה.
אין המאמר מתיימר להיות מקיף ומלא, ולא מדובר במחקר מדעי. יש כאן נסיון צנוע ונקודתי להפנות מבט שונה מן הרגיל לאירועים הנוראים שותתי הדם ומעוררי החלחלה, בעזרת כיוון אלומת האור לפינה לא ידועה של פיסת היסטוריה חשובה.

הכרוז המרטיט של רבי שמעולי מז'עליחוב-משגיח יח"ל
כתשעה חדשים לפני פרוץ המלחמה הנוראה, סערה פולין סביב כרוז מרטיט ומרעיד שפירסם בפולין הגה"ק רבי שמעון מז'עליחוב, המשגיח של ישיבת חכמי לובלין, הידוע בכינויו הפשוט: "רבי שמעולי". הוא היה ידוע כאיש קדוש ונורא, שהליכותיו אש להבה וסביבותיו קדושה וטהרה. בסערת ליבו, פירסם בי"ט כסלו תרצ"ט כרוז תחת הכותרת "קול קורא שובה ישראל", ובו הוא מתנבא בחריפות ובבהירות אודות הסכנה האורבת בפתח, וקורא לעם לשוב בתשובה ולהיטהר.
בכרוז התריע רבי שמועלי אודות נגע ה"קולטור" והתרבות האירופאית אשר פשתה כמספחת בעם ישראל, ובעטיה של עזיבת חוקי התורה "נתך עלינו כיום הזה, ורבים אומרים למה אתה ה' תעמוד מרחוק ואין אתה בקרבי, ולמה מצאוני הרעותה אלה מאויבינו, הלא אנחנו עושים צדקה וחסד בארץ, ושובתים בשבת קדשך, והריני חרד ואפילו חסיד וכדומה... ואין איש שם על לב לעורר אותנו לרפאות שורש מכותינו"... והוא מסיים את הקול קורא היורד חדרי בטן: "התרה ה' בנו כן ששני דרכים לפניך עם ישראל לגלות מלכותו. אם בדרך הרצוי לפני ה' המבואר בכל התורה, אשר המרכז הוא להבדיל מדרכי העמים והבל תענוגם וחכמתם, וכל המרוחק מהם ביותר מקורב להש"י ביותר. ובאם לא, בהכרח לגלות מלכותו ית' לעד ע"י היסורים הקשים המפורשים היטב בשירת האזינו עד יבוא העת כי אשא אל שמים ידי וגו' עד ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו בב"א". את קריאתו חתם ברמז ובראשי תיבות של שמו "חוצב להבות א"ש", והוא מסיים באמירה כי "מי שיש לו איזה סתירה על מאמרי זה יפנה אלי ואשיב לו ביחוד"...
הדברים עשו בשעתם רושם נרחב ועמדו על ראש סדר היום של היהדות החרדית משך תקופה ממושכת.
כשפרצה המלחמה במלוא עוזה, שהה המשגיח רבי שמעולי בקראקא, וסביבו התלקטו תלמידיו הנאמנים. ישיבת חכמי לובלין עצמה, בלובלין, נסגרה על מסגר ובריח בשבועות הראשונים לכיבוש, ותלמידיה התפזרו לבתיהם. קרוב לשלוש שנים היה רבי שמעולי סגור ומסוגר בגיטו קראקא, ונסיונותיו של תלמידיו הנאמנים להוציא משם עלו בתוהו. שתיקה סמיכה ירדה עליו ומאז פרוץ המלחמה היה ממעט בדיבור, היה יושב רוב היום עטוף בטלית ועטור בתפילין ועוסק במילי דשמיא, ורק מתי מעט שמעו מפיו שיעורים בהלכה ובחסידות, עד שנתפס ועלה על המוקד במחנה ההשמדה, בסוף שנת תש"ג, כשהוא מסרב לנסיונות להצילו והוא מעדיף ללכת יחד עם כל שאר אחיו היהודים אל המזבח, ה' יקום דמו.

גור, פרברי ווארשא בירת פולין
באותה נקודה קטנה על מפת פולין, העיירה הקטנה הסמוכה לווארשא, התגורר ראש גולת אריאל כ"ק האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל. מיד עם פרוץ המלחמה, ציוה הרבי מגור על כל בני ביתו ומקורביו לעזוב את העיירה הקטנה ולעבור מיד לעיר הבירה. לא רק משום שסברו כי ווארשא תחזיק מעמד יותר זמן מול הגרמנים לאור חשיבותה, אלא, בעיקר, כדי להיבלע בין מאות אלפי היהודים שם. היה ברור כי שמו של הרבי מגור מופיע בראש הרשימה של הגרמנים כיעד מבוקש בהיותו מוכר כמנהיגה של היהדות החרדית בפולין, ובעיירה קטנה כגורא-קלאווריא, לא היה סיכוי להסתתר כראוי, מה שאין כן בווארשא הגדולה.
משכך, מיד עם הישמע האות בפתיחת המלחמה, בימים הראשונים עוד טרם כניסת הגרמנים, כבר עברו הרבי ובני משפחתו לווארשא. בעיר זו התגוררו רבים מבני המשפחה וביניהם בנו הרה"ק ה"בית ישראל" זצ"ל, שהשקיעו מכאן ואילך את כל אונם ומרצם ברבי הנערץ ובהסתרתו הרחק מעין רואים.
שבוע ימים בלבד מאז פרוץ המלחמה כבשו כוחות קרקעיים גרמניים את גור, והללו חיפשו מיד את הרבי המפורסם, ומה גדלה אכזבתם כשהתברר כי הרבי כבר עזב מזמן את ביתו ובית מדרשו.
האמרי אמת השתקע לימים ספורים בדירת מסתור בווארשא שספגה באותם ימים הפצצות כבדות מן האויר, שכן רשמית, טרם נכנעה לפני הכובש הגרמני. יום אחר יום ולילה אחר לילה זרעו המטוסים הגרמניים הרס וחורבן, ורבבות נפגעו מן הפצצות. בי"ג תשרי ת"ש, בעודו שוהה בדירת המסתור הזמנית, נפלה פצצה בסמוך למקום הימצאו של הרבי. חתנו, הרה"ק רבי יצחק מאיר אלטר - בן אחיו הרה"ק רבי משה בצלאל הי"ד, נהרג במקום מול עיני הרבי. גם משמשו הנאמן והמסור, הרה"ח ר' בונם לאבל, נהרג אף הוא על אתר. מעצמת רעש הפצצה לקה הרבי באוזנו, ומני אז ועד סוף ימיו סבל קשות והתייסר בשמיעתו. עצם נס הצלתו של הרבי מן הפצצה הינה מפלאי ההשגחה העליונה שכן כפסע היה בינו לבין ההרוגים מן הפצצה. היתה זו מכה אנושה וכואבת לבית גור, והרבי נשא את כאבו בדומיה. הוא נפנה מן האבל הפרטי והחל בהכנות לקראת חג הסוכות, אך למחרת היום, בערב חג הסוכות ת"ש, נכנסו הגרמנים לעיר והשלימו את כיבושה. ווארשא נפלה לפניהם סופית.
אנושה וכואבת היתה נפילתה של ווארשא לפני הרשעים. הם השליטו טירור ורצח על כל צעד ושעל, וחייו של כל יהודי היו תלויים לו מנגד. כאמור, היו צעדיהם הראשונים להתעלל ביהודים, וראש לכל חיפשו הם את מנהיגי העדה ואת ראשי העם. בראש רשימת המבוקשים התנוסס שמו של הרבי מגור. היה ברור כי הרשעים הארורים מחפשים אחריו, ואף לא ניסו להסתיר זאת, והמקורבים ובני המשפחה השקיעו מאמצים כבירים להסתיר את מיקומו של הרבי. כל מספר ימים החליפו דירת מסתור, וזולת מתי מספר בני משפחה ומקורבים, אסור היה לאיש כמעט לדעת על מחבואו של הרבי. אף אלו שנאלצו בצוק העיתים ובתוקף תפקידם להגיע אל מעונו הארעי של הרבי, הוחתמו על כתב סודיות מיוחד בו התחייבו לנצור בסוד כמוס את מחבואו של הרבי. רק בניו ואחיו של הרבי ומספר מצומצם ביותר של חסידים נאמנים שהו באותם ימים הרי גורל במחיצתו והשלימו את המנין בביתו.
באמצע התפילה ביום השני של חג הסוכות התפרצו הקלגסים הגרמניים לבית והוציאו בכח ובגסות את כל הנוכחים לעבודת פרך ברחוב ולפינוי המפולות והאבנים שנערמו כתוצאה מההפצצות. שוב חזר ונשנה הפלא איך לא שמו לב להימצאותו של הרבי הישיש בבית.
משך כל חדשי החורף הועבר הרבי מגור מדירת מסתור אחת לשניה בסודי סודות, עד שצדיק מצרה נחלץ בערב ראש חודש ניסן ת"ש, כשבניסי ניסים הצליחו לחלץ את הרבי מגור יחד עם חלק גדול מבני משפחתו מפולין, דרך אוסטריה לאיטליה, ומנמל טריאסטי הפליגה הספינה "מרקו פולו" ובה שכן קדוש ישראל יחד עם בני משפחתו שניצלו מגיא ההריגה והגיעו בשלום לארה"ק.

הרה"ק רבי משה בצלאל אלתר זצ"ל הי"ד
יחד עם הרבי מגור שהה כל אותו זמן גם אחיו הרה"ק רבי משה בצלאל אלתר זצ"ל שהצטרף לאחיו בכל מסעותיו ונדודיו. כשעזב הרבי את ווארשא, היה ברור כי יתר בני המשפחה, ובהם רמ"ב יצטרפו אליהם כעבור מספר ימים, אולם התכנית לא צלחה ורמ"ב נותר בווארשא הנצורה, אין יוצא ואין בא, ויחד עם הרבבות והמיליונים עלה רמ"ב על המוקד, ה' יקום דמו.
גם בנו הגדול של ה"אמרי אמת", הרה"ק רבי מאיר אלתר זצ"ל אמור היה להצטרף אל הקבוצה השניה שהיתה צריכה לעזוב את ווארשא כעבור מספר ימים, אך כבר נגזרה גזירה והגרמנים עיכבוהו מלצאת והוא נלכד בשחיתותם. באחד הימים עוד כששהה האמרי אמת בווארשא, התפרצו לבית הרבי קבוצת אנשי גיסטאפו ודרשו שהרבי יבוא לחקירה במשרדיהם. רבי מאיר החליט ללכת לשם במקום אביו אף כי ידע כי הדבר כרוך במסירות נפש של ממש. הרבי ציוהו לומר לחוקרים שאביו זקן, חולה וחלש, שבור ורצוץ, ואם ישאלו מה מעשיו יאמר שהיה מורה של יהודים מסכנים בעיירה גורא קאלוואריא. בנס הצליח לצאת חי מחקירה זו בלי לגלות את כתובת המחבוא של הרבי.

הרה"ק רבי נחמיה אלתר זצ"ל הי"ד
הרה"ק רבי נחמיה אלתר זצ"ל, אחיו הצעיר של האמרי אמת, שהה ביום פרוץ המלחמה בעיירת המרפא והנופש ווישניובה-גורא הנמצאת ליד לודז'. יחד עם גדודי יהודים נמלט רבי נחמיה מחמת המציק אל פנים המדינה, הרחק מן הגבול, בנסיון לברוח מן הגרמנים שהתקדמו וזרעו הרג והרס. רבי נחמיה צעד רגלית בדרכים המלאות אדם אף כי מעטים היו הסיכויים להספיק לברוח למרחקים בצורה כזו. המחזות היו קשים מנשוא ומצב הרוח של היהודים היה בכי רע. צדי הדרכים היו זרועים גופות ופצועים שהרעידו כל לב והמטוסים הגרמניים המשיכו להנמיך טוס ולזרוע הרג. למרות זאת המו הכבישים נחלי אדם שנמלטו אל אשר תישאם הרוח. בתוך כל ההמולה והבהלה צעד לו רבי נחמיה בנחישות ובשלווה, וההולכים בסמוך אליו אף שומעים ניגון חרישי העולה מבין שפתותיו.
משהגיעו הצועדים אל מבואות העיירה לויביץ', הסמוכה כבר לווארשא, נעצרו לפתע בדמי הליל על ידי פלוגת חיילים גרמנים שעצרו את הצועדים בצעקה: "האלט (עצור), ידיים למעלה"! כאילו נחיל האדם העייף והיגע מסכן את החיילים החסונים. הללו התחילו לעבור בין האנשים, עצרו כל יהודי והחלו להתעלל בו, כשהם גוזזים את שערות זקנו ופיאותיו באכזריות שאין כמותה, תוך תלישת חלקי בשר ועור יחד עם השערות. אחד הרשעים התקרב אל רבי נחמיה והניף את סכינו אל מול הדיקנא קדישא שלו, ומפי רבי נחמיה נשמעה אנחה עמוקה: "אוי ווי". האנחה שיצאה מליבו הטהור של רבי נחמיה פילחה אף את לב האבן של הנאצי והלה נסוג אחור ברתיעה, ואף יתר החיילים נסוגו, עד שהקצין הממונה עליהם פקד: "עיזבו את הזקן, שיסתלקו להם"... כך ניצל זקנו של רבי נחמיה מסכיניהם הטמאות ונפשו היתה לו לשלל.
הצועדים עצרו על אם הדרך והבינו כי הדרך לא מוליכה למחוז מבטחים. הוברר כי הסביבה כולה נפלה כבר בידי הגרמנים ורבי נחמיה החליט לשוב על עקבותיו לכיוון לודז'. הוא עבר יחד עם יהודי העיר לגיטו, בה סבל יחד עימם בדומיה, עד אשר הועבר תמורת שוחד וקשרים לגיטו ווארשא.
סופר כי פעם השיגו לו בגיטו ווארשא בצל, ורבי נחמיה שמח עליו כמוצא שלל רב, שכן הבצל שימש כסעודת שבת שלימה: חתיכה אחת כנגד חלות, השניה במקום דגים, השלישית במקום בשר וחמין... רבי נחמיה נשא את ידיו למרומים וקרא ברגש: "רבונו של עולם, אם הגענו לכדי ימים כאלו שלבצל עלוב יש מעמד כה חשוב, שמא כבר הגיע הזמן גם שליהודי תהיה חשיבות כל שהיא"....
זכה רבי נחמיה להיקבר בקבר ישראל בבית החיים הגדול והעתיק של ווארשא, לאחר שנפטר ממחלה קשה שתקפתו בגיטו מבלי יכולת להירפא בחוסר כל. כשעתיים לפני צאת נשמתו נאספו סביבו בני המשפחה, חסידים ומקורבים ורבי נחמיה ציוה לשתות לחיים, איחל לנוכחים "לחיים טובים ולשלום", סידר את כיפתו, את זקנו ואת פיאותיו, והשיב נשמתו הטהורה ליוצרו בסילודין.
גם אח נוסף של ה"אמרי אמת", הרה"ק רבי מנדלי מפביאניץ זצ"ל, נותר בעיר הנצורה ועלה על המוקד הי"ד.

הרה"ק בעל ה"בית ישראל" מגור זצ"ל
כאמור לעיל, התגורר הרה"ק ה"בית ישראל" בווארשא עוד לפני המלחמה. היתה זו הצלה פורתא לאותו מועד שכן הימצאותו של ה"בית ישראל" בווארשא סייעה עד מאד בהתארגנות אביו ה"אמרי אמת, עם הגיעו לעיר. ידו של הבן לא זזה מתוך ידו של אביו כל אותם ימים, ורבות פעל אז למען בית אביו ולמען כל נדכא ואומלל.
ה"בית ישראל" הצטרף למסעו של אביו הרבי כאשר בנו חביבו היחיד הב' לייבל היה אמור להצטרף בקבוצה השניה, ואף הוא נותר לכוד בעיר הנצורה מבלי יכולת לצאת. בתוך כאבו העצום של ה"בית ישראל" על אבדן עם ה', נשא הרבי בדומיה ובכאב את אובדן בנו יחידו האהוב שעלה על המוקד.

הרה"ק בעל ה"לב שמחה" מגור זצ"ל
הרה"ק ה"לב שמחה" התגורר כבר בארה"ק לפני המלחמה, אך הוא יצא מהכא להתם, בעיקר, על מנת להביא לארה"ק את אביו ה"אמרי אמת", כשהוא מבטיח שלמרות העיכובים הרבים יעשה ככל אשר לאל ידו להוציא אל הפועל את העלאת הרבי לארה"ק. בהגיעו לפולין השתכנו בני המשפחה של ה"לב שמחה" בלודז', ליד בית סבם הרה"ק רבי נחמיה. ביום שפרצה המלחמה שהה ה"לב שמחה" עם המשפחה בלודז'. על פי הלך הרוח בין יהודי העיר, נשקפה עיקר הסכנה לגברים הבוגרים, שכן כולם היו משוכנעים כי הגרמנים ה"מנומסים" והמתורבתים לא יהינו לגעת בנשים ובילדים, ולכן עיקר הסכנה, כך סברו, היא לגברים שייתפסו לעבודות כפיה. משכך רוב הבורחים היו גברים בודדים, ומעטים היו הבורחים עם בני משפחותיהם. לא כך סבר ה"לב שמחה". הוא טען כי הגרמנים לא יחונו איש, זקן ועולל, גבר ואשה. אי לכך, נטל עימו את בני ביתו, החזיק בזרועו האחת את בנו הקטן בן ארבעת החדשים  - הוא כ"ק האדמו"ר מגור שליט"א, ובידו השניה את בתו בת השנתיים, וכשהם על זרועותיו יצא לדרך הארוכה ברגליו, במרוצה מהירה. שנים רבות אחר כך סיפר כי הגיע עד כדי אפיסת כוחות ממש מהריצה המאומצת עם ילדיו על הידיים, אך מגודל הפחד לא ההין לעצור ולנוח.
יחד עם המוני הבורחים סבורים היו כולם כי עיר הבירה ווארשא תחזיק מעמד מול הגרמנים, ולכן מלאו הדרכים בפליטים שנהרו בכיוון הבירה הפולנית. עשרים קילומטרים בערך הספיקו לברוח מלודז', אך בהגיעם לסביבת העיר בז'יז'ין, הפכה הבריחה לבלתי אפשרית בעליל. מטוסי הקרב הגרמניים לא פסקו להפציץ את האזרחים האומללים, והדרכים מלאו בגוויות רבות מספור. במקום להימלט היו הנמלטים עסוקים בהסתתרות ממטוסי הגרמנים בשדות וביערות. ה"לב שמחה" החליט לסוב על עקבותיו ולחזור ללודז, שכן בינתיים הלכו ההפצצות והתמקדו בווארשא ובסביבתה שטרם נכבשו סופית. במאמץ רב חזרו ללודז', אך ה"לב שמחה" ידע כי עליו להגיע בהקדם לווארשא, להימצא על יד אביו ה"אמרי אמת", וכעבור כשלושה חדשים הצליח להצטרף לבית אביו בווארשא.
זכות עמדה לו ל"לב שמחה" להיות הגורם המניע והמדרבן בהוצאת ה"אמרי אמת" מגיא ההריגה, ולמרות ההיסוסים והחששות, לא נח לרגע ולא פסק ממאמציו. אירע פעם שכשחש כי אביו הצדיק מהסס מעט אם לצאת לדרך המסוכנת או לאו, נכנס ה"לב שמחה" לפני אביו והודיע כי בא להיפרד שכן הוא יוצא לארץ ישראל. הרבי תמה על בנו שסבור להשאיר את אביו הזקן ולנסוע בלעדיו, אך ה"לב שמחה" נענה: "וכי מה יכול אני לעשות? הלא אחריות כבדה רובצת עלי שכן עמדי כאן נמצאים ילדי הרכים והצעירים, ואין אני יכול להשאירם כאן יותר"! שמע את הדברים הרבי והחליט מיד כי הוא מצטרף לנסיעה לארץ ישראל, ובאותו מעמד ניתנה הסכמתו הסופית לעזיבת ווארשא המדממת. "בזכותכם" - היה ה"לב שמחה" חוזר ואומר לצאצאיו - "ניצלנו כולנו, אבי הקדוש וכל בני המשפחה, מעמק הבכא בפולין הדוויה"...
כך ניצלו ועלו לארץ ישראל שלוש דורות של צדיקי בית גור, להחיות להם עם רב ולהקים שם ושארית לעם ישראל.

בעלז, במחוז לבוב - פולין
הדרכים היו עמוסות חסידים. לא רק המוני פליטים של המלחמה שמילאו כל נתיב בריחה בדרכי פולין המדממות, אלא אף גדודים של חסידים ואנשי מעשה שזנחו מאחוריהם את סערת המלחמה ונהרו לעשות את הימים הנוראים בחצר הקודש בעלזא, כימים ימימה, וכאלה שביקשו להימצא בסערת הימים ליד הצדיק הגדול והקדוש, עיניהם וליבם של ישראל.
באחד הימים הראשונים של המלחמה שהתנהלה הרחק מאיזור העיירה בעלז, נפלה פצצה בקירבת מקום לחצר הקודש. כל היושבים והחסידים התמלאו חרדה עמוקה, והיו שביקשו לשאול את פי הרבי אם אין זה מן הנכון להימלט אל תוך המדינה פנימה ולכיוון האיזור הרוסי. הרבי השיב שאין הוא יכול לצאת לדרך בשל הימים הנוראים הממשמשים ובאים, אך לכך ניאות שיכינו לפני ביתו עגלה ושני סוסים שיהיו מוכנים ליום פקודה.
לאחר יום הכיפורים ת"ש, הופיע סיור רכוב גרמני בעיירה בעלזא, וחייליו הודיעו שלמחרת היום הם ייכנסו לעיר בצורה מסודרת ויטלו לידיהם את מושכות השלטון. רבים הגיעו בבהלה אל ביתו של הרבי שעמד אז באמצע התפילה, והרבי רמז כי אין בדעתו להפסיק את התפילה בשל כך. התנהגות זו של הרבי הרגיעה את ההיסטריה הכללית שהתעוררה ואמנם, התברר כי החיילים הגרמניים נפלו בידיהם של שרידי הצבא הפולני במבואות העיר וחוסלו. העיר ידעה עוד מספר ימים של שקט, שלפני הסערה...
עבודת הקודש של הצדיק נמשכה כסדרה. אתו ובאו ימי חג הסוכות ת"ש, וכוחות הצבא הרוסי שכבשו את העיר ורבים מהם היו יהודים, הסבירו פנים ליהודי בעלז. בעיצומו של חג הסוכות נודע על ההסכם הידוע לשמצה, הסכם ריבנטרופ מולוטוב, במסגרתו חילקו ביניהם הרוסים והגרמנים את פולין, כשכל מה שממזרח לנהג הבוג יועבר לרוסים, ואילו כל הערים והעיירות שממערב ל"בוג", וביניהם גם בעלזא, תימסר לגרמנים.
הרוסים עזבו את בעלזא בחטף וכהרף עין, בדיוק על פי ההסכם. עננה כבדה רבצה על הכל וכולם ידעו כי זו שאלה של זמן עד שהגרמנים, שתכניותיהם היו ידועות מראש, ייכנסו ויתחילו במלאכתם. לזאת עוד נוספה ההודעה שנמסרה מפי מנהל תחנת הרכבת העירונית כי הערב, בליל שמיני עצרת, תצא הרכבת האחרונה מבעלזא...
הצדיק הנשגב התפלל ערבית של חג, ערך את ההקפות כסדרם, ולאחריהם נכנס לביתו ועשה קידוש בבהילות, שכן כבר לא היה סיפק לערוך שולחן לכבוד החג. הרבי נענה ואמר "הבה ונלבש בגדי גלות", ויצא מביתו כשהוא נפרד בערגה ובחרדת קודש מן הבית הגדול והקדוש, ומכריז: "אנו הולכים לגלות"!
בעיצומו של ליל שמיני עצרת עלו הרבי והחסידים על הרכבת ונסעו בה עד לסקאהל הסמוכה. הרבי ערך את שולחנו לכבוד החג בקרון הרכבת, כשמאומה לא מבדיל בין עריכת השולחן הזו בקרון הרכבת המתגלגל בחשכת הליל לבין עריכת השולחן ב"גרויסע שטוב". נתמזל מזלה של סקאהל ששכנה מעברו המזרחי של ה"בוג", ומשכך נפלה בחלקם של הרוסים. ולא שכאן "ליקקו" היהודים דבש, אך לעומת מה שציפה ליהודים במחוזות הכיבוש הגרמניים, הרי שכאן היה המצב שפיר למדי.
חמישה חדשים ישב הרבי מבעלזא בסקאהל, עד שהצקות הרוסים וגזירותיהם אילצוהו שוב ליטול את מקל הנדודים הנצחי, בעוברו לפרימשלאן, אולם גם שם לא שקט מצבו. בסיון תש"א הפרו הגרמנים את בריתם עם הרוסים, וכבשו מידיהם את חבלי ארץ פולין וגליציה, ובכ"ט סיון תש"א כבשו את פרימישלאן. הגרמנים חיפשו בקדחתנות אחר הרבי המופלא ה"וונדער ראבינער" מבעלז, תפסו את בנו של הרבי הרה"ק רבי משה זצ"ל, והשליכוהו אל בית הכנסת הבוער שהועלה באש יחד עם עוד ארבעים יהודים, הי"ד.
"ברוך השם, א חסד פון בורא, איך האב אויך צו שטייער געגעבן א קרבן" - היתה תגובתו היחידה של הרה"ק מבעלזא כשנודעה לו בשורת האיוב על מות הקדושים של בנו יחידו האהוב, ומאז והלאה לא שמעו מפיו מילה בענין, ואף את יום היארצייט לא שמר למרות שהדבר היה ידוע, בבחינת "וידום אהרן".
כאן החלה מסכת מופלאה של הצלה וניסי ניסים, כשהרבי הובל בדרך חתחתים גולה אחר גולה עד אשר ניצל מתוך ההפיכה.

"עקידת יצחק"
העיירה אלכסנדר נמצאת לא הרחק מלודז', המטרופולין הגדול. בימים כתיקונם היה המקום תל תלפיות להמוני בית ישראל שגדשו את מבואות העיירה ונהרו בהמוניהם להתבסם בזיו קדושת הרה"ק מאלכסנדר, מראשי אלפי ישראל וממנהיגי יהדות פולין. רבבות חסידים זרמו לאלכסנדר, ודמות קדשו של הצדיק נתנה את אותותיה בכל רחבי פולין.
בי"ז אלול, עם פרוץ סערת המלחמה, שהה הרבי הקדוש רבי יצחק מנחם זצ"ל בעיירת הנופש ראפקה שעל יד קראקא. יחד עימו שהו בנו, אחיו, בני המשפחה, משמשים ומקורבים וחסידים מן הסביבה הקרובה. אחת התמונות המפורסמות והידועות, המעבירות צמרמורת בגוו, הינה התמונה בה נראה הרבי יושב על ספסל בעיירת המרפא, כשעל פניו רובצת עננה כבדה של דאגה וחשש. התמונה המפורסמת צולמה באותו יום י"ז אלול תרצ"ט!
כשהתפשטה הידיעה כי הגרמנים כובשים בסערה את פולין, חיפשו הכל דרכים לחזור לבית, לאלכסנדר. חסידיו המסורים דאגו לשני אוטובוסים מיוחדים שיקחו את הפמליה הנכבדה לאלכסנדר בתוך סערת המלחמה, והרבי הגיע בשלום לביתו, אולם עד מהרה גמר אומר לעזוב את הבית ואת חצר הקודש. נודע כי הגרמנים מחפשים אחר הראבין עושה הפלאות, ותמונתו פורסמה בעיתונים.
"מי יודע אם לא מגיעה עלינו תקופת גזירות קשה, דוגמת גזירות ת"ח ות"ט" - פנה אל הרבי אחיו הרה"צ רבי אברהם חיים הי"ד, והרבי נענה ואמר לו בעומדו על מפתן הדלת: "אני רואה יותר מכך"...
הבריחה מן הבית נעשתה בחפזה וללא הכנה, ואך מעט הבגדים אשר לגופם, הטלית והתפילין ומעט בגדי שבת היו עימם. הרבי ומשפחתו הגיעו ללודז' הסמוכה, ואחד מחשובי חסידי אלכסנדר, הגביר ר' חיים גולדמן ז"ל, פינה לרבי את עליית הגג הגדולה של ביתו ברחוב פיוטרקובה, ושם התגורר הרבי יחד עם בנו, הרחק מעין רואה ותוך הסתתרות מוחלטת, במשך שבועות ארוכים, כשיתר בני המשפחה, הרבנית והילדים, מסתתרים במקום אחר.
ספרי התורה הרבים שהיו באלכסנדר הוחבאו בעת ההפצצות על העיר בימים הראשונים של המלחמה באחד ממרתפי חצר הרבי. הגרמנים שהגיעו לעיר תפסו את כל מבני החצר, והשתלחו בחפצי הבית ואף שלחו ידם בספרי הקודש. במסירות נפש של ממש הצליחו יהודים מקומיים לחלץ מידי הארורים ספרים רבים וכן ספרי תורה שהוטמנו במרתף, והביאום למקום מבטחים תמורת שוחד עתק.
בינתיים נערכו חיפושים קדחתניים אחר הרבי על ידי הגרמנים הארורים ועוזריהם הפולניים ה"פולקס-דויטשה". כשהבינו שהרבי המפורסם מאלכסנדר הצליח לחמוק מידיהם, מיהרו לכלות את זעמם ברהיטי הבית ובספרים הרבים שבספריה הענקית והנדירה באוצרות הרבי. בספריה זו היו ספרים יקרי ערך דוגמת התנ"ך הראשון שנדפס בדפוס על ידי דניאל בומברג בוינציה בשנת שע"ח, כתבי יד רבים וביניהם של המקובל רבי שלום שרעבי, ספר הגלגולים להאר"י הק' ועוד. הודות לכריכתם המעולה של הספרים, שרדו חלקם את השריפה הגדולה וניצלו ממאכולת האש.
החיפושים הקדחתניים אחר הרבי המפורסם גרמו להחלפת המחבוא פעם אחר פעם. מביתו של ר' חיים גולדמן הועבר הרבי בחשאי לבית הנגיד ר' יונה פרנקל ז"ל, ומשם לבית ר' אברהם אבא איינהורן ז"ל, משם לבית הר"ר עוזר אוברבוים הי"ד, ועוד. משכלתה אליו הרעה והגיטו הלודז'אי הלך והצטמק, הוחלט להעביר את הרבי לווארשא, בה היה הגיטו הגדול ביותר בפולין. בקיץ ת"ש ברח הרבי מגיטו ווארשא ועבר לאוטבוצק, שם קיוה למעט שקט, יחסית, אך גם שם לא מצא מנוחה ויד הארורים החזירה את הרבי משם לגיטו ווארשא.
"כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" - "מנהיג ישראל שעבודתו היא עבודת הקודש, חייב להגיש כתף ולשאת בעול עם כל יהודי", היה אחד מדברי התורה האחרונים שנשמעו מפי קדשו של הרבי הקדוש והנערץ, שנלכד על ידי הנאצים בווארשא וגורש לטרבלינקה, בה עלה על המוקד וקידש את שמו ית' בגאון, ה' יקום דמו. "רחמים גדולים" כתב הרבי פתק בכתב ידו ושלחו לחסידיו בגיטו צ'נסטוחוב לפני שעלה בסערה השמימה.

"דעו נא רבותי שהגזירה הנוראה היא על כל כלל ישראל, ואין ח"ו לאף אחד לשטות את עצמו ואת סביבתו ולומר כי הגזירה יצאה ללהב רק על ראש יהודי פולין וכדומה, לא ולא! על כולנו מרחפת הגזירה הקשה, והרשעים הארורים לפי שעה המציאו להם תירוץ זה לגרש לעת עתה רק חלק מבני ישראל, ואחר כך יתחכמו ח"ו לעמוד על כולנו, השי"ת יצילנו מידם הרשעה. והנה אם הגזירה היא על כלל ישראל ח"ו, אנו צריכים להתאמץ מאד מאד בכל כוחנו להעביר את רוע הגזירה ולהעביר את רעת הרשעים ואת מחשבתם אשר חשבו על היהודים, להפר עצת אויבינו על ידי תשובה ותפילה וצדקה"...

מתוך נאום חוצב להבות אש שנשא כ"ק האדמו"ר רבי חיים מאיר מויז'ניץ זצ"ל
בראשית ימי המלחמה, בבית מדרשו בגרוסוורדיין

מות קדושים
הרה"ק מסטריקוב, רבי יעקב יצחק דן זצ"ל, התגורר בפרוץ המלחמה בז'גיערז'. ברעום פגזי הגרמנים נמלט הרבי לווארשא, בה שהה תקופה ארוכה עד עלותו על מוקדה. מתאר החסיד ר' יעקב כץ: "בשני של פסח הכניסו אלינו לבונקר את הרבי מסטריקוב יחד עם אשתו הרבנית וילדיו. איני יכול לשכוח את אותם ימים, הרבי היה מחזק אותנו ומנחמנו בדברי תקוה ונחמה. הרבי אמר לנו כי יש בידו הוכחה, על פי קבלה, כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריה על כך: ראשי התיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" בגימטריה תש"ג, ואכן מפלתו של הרשע הגרמני בכל החזיתות התחילה באותה שנה"...

ויצא מבת ציון כל הדרה...
כמי שחוזה למרחוק, עזב הרבי מבאבוב הרה"ק רבי בן ציון זצ"ל הי"ד את ביתו ומשכנו בבאבוב, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. הרבי עבר לטארנוב אך כשהחלה המלחמה הופצצה העיר קשות, כיתר ערי פולין, והרבי נמלט מאימת המלחמה. יחד עם חתנו רבי משה סטמפל הי"ד ברחו מטרנוב במכונית שכורה כשיעד נסיעתם הוא לבוב. באמצע הדרך, בהיותם ליד קולבסוב, עצרו אנשי צבא פולניים את הרכב והחרימוהו. הרבי המשיך במנוסה ברגל ובעגלה, ואליו הצטרפו כל בניו ובני משפחתו. דרך ארוכה ומפותלת עברו בגלותם, תוך שהם עוברים בסוקולוב, ברודניק, בבילגורייא, בזאמושץ, רובאשוב, קרולוב, עד שהגיעו בערב ראש השנה, סחופים ועייפים לפאריצק, בה רצו לחגוג את ראש השנה ואף ערכו הכנות קדחתניות לשם כך, אולם בסעודת ליל ראש השנה, מיד לאחר הקידוש, נשמעו קולות ירי וקולי קולות שבישרו כי הגרמנים מגיעים, ובאישון לילה ברחו משם ושמו את פעמיהם להורוכוב בה בילו את ראש השנה. בצום גדליה שוב יצא הרבי לדרכים, עד שהגיע אל העיר לוצק בה שהה עד אחרי יו"ט ראשו של סוכות.
בחוה"מ סוכות עזב הרבי מבאבוב את לוצק ונסע ללבוב, שנשלטה על ידי הרוסים, ושם התקבל בכבוד גדול בבית חסידו הנאמן הרה"ח ר' הניך אשכנזי ז"ל מחשובי הקהל בלמברג, בביתו ישב הרבי עד סוף ימי הקיץ של אותה שנה.
כשכבשו הגרמנים את לבוב, נמלט הרבי ממקום למקום מאימת הרשעים שחיפשוהו, ופעמים רבות החליף את משכנו, עד שנלכד על ידי הפורעים האוקראינים עושי דברם של הגרמנים בר"ח אב תש"א, ביום ערב שבת קודש בעודו לבוש שיראין ובגדי שבת, וכשנפרד מילדיו אמר: "ילדי היקרים, זהו רצון הבורא יתברך, מוכרחים ללכת, אז לפחות נלך כיהודים! גוט שבת קינדער - קרא הרבי - זכרו, אסור להיות עצבים ביום השבת"... משך שלושה ימים הוחזק הצדיק במעצר כשהוא עובר התעללויות רבות, עד שנורה ונהרג במבואות העיר בד' אב, הי"ד.
"וכהיום הזה אשר כל כלל ישראל הגיעו לתכלית השפלות והבזוי, על אחת כמה וכמה יש לנו לצפות לישועה קרובה כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, כדברי המד"ר פ' שמות, כל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתוב ועלה מן הארץ, אמר דוד כי שחה לארץ נפשנו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה קומה עזרתה לנו"
מתוך אגרת קודש שפירסם הרבי מבאבוב לפני פרוץ המלחמה העולמית

המצוד אחר "גדול התלמודיסטים בעולם"
אחת העיירות הראשונות שנפלו בקלות בידי הגרמנים הארורים היתה טשעבין. זכתה עיר זו ובה שכן אורו של הגאון האדיר שר התורה מטשעבין, הגה"ק רבי דב בעריש ויידנפלד זצ"ל שממקום שבתו בעיירה בקע אורו על פני עולם ומלואו.
לב כולם נתמלא בחרדה מפני הבאות שכן הגרמנים לא הדרו פני איש ולא חסו על זקן וצעיר. מיד עם בואם לעיר, כמו בכל מקום ברחבי פולין שנכבש על ידם, זרעו הגרמנים מהומה ומבוכה וחוללו שמות. הרשעים רצחו וחמסו, התעללו והתהוללו, וזעקת יהודי העיר עלתה עד לשמים.
אל הרב הובא פיסת עיתון "שטירמר" מנואץ, בו נראית דמות דיוקנו של הרב מטשעבין תחת הכיתוב "גדול התלמודיסטים בעולם", והגרמנים מבטיחים כי בהגיעם לפולין יתפסו את הרבנים של היהודים מגור ומבעלז ובאבוב יחד עם הרב ו"יסגרו עימם חשבון"...
בפלס הגיונו המחושב תיכנן הגאון את צעדיו והחליט לעזוב מיד את העיר, כשהוא מצווה על כל מי שיכול לצאת לדרך לעזוב את טשעבין ולברוח לכיוון הגבול הרוסי. הוא נטל עימו את כתביו היקרים לו מכל וארזם במזוודה קטנה, לקח את רעייתו הרבנית ואת בתו הצעירה ויצא לדרך הנדודים הארוכה והקשה. ימים ולילות רצופים נתמשכה דרך הבריחה, וכשהגיעו ימי ראש השנה, ציוה הגאון להמשיך ולא לעצור. למען האמת, הצליח הגאון לברוח ממש ברגע האחרון, שכן במהלך חודש תשרי ת"ש, השלימו הגרמנים את אחיזת החנק בפולין וניתקו כליל את כל הדרכים ממנה ואליה, אין יוצא ואין בא.
על אם הדרך, בעיצומו של ראש השנה, נפגש הגאון בעגלתו של הרבי מאמשינוב הרה"ק רבי שמעון שלום זצ"ל. כמה קשה לנו לדמיין לעצמנו את הני תרי צדיקי עולם, גאון עולם מטשעבין וקדוש עליון הרבי מאמשינוב, כשהם יושבים כל אחד על עגלתו בעיצומו של יום הדין, ראש השנה, והם מתדיינים חרישית ביניהם אודות המצב. לאחר שיחה של מספר רגעים נפרדו לשלום והמשיכו כל אחד במסעו המואץ. לימים סיפר הרבי מאמשינוב זצ"ל, שליבו היה נוקפו שעושה הוא את החג לחול בבורחו מפני אימת המציק, ואף שהיה נהיר ומחוור שאין מנוס מכך עקב פיקוח נפש, אך עדיין העיקה עליו ההרגשה הכבדה על חילול החג, ורק כשראה כי גם גאון עולם מטשעבין נהג בדיוק כך והמשיך בבריחה בעיצומו של ראש השנה, הבין נכוחה כי אכן אין מנוס וחובה לנהוג כך מצד הדין.
הגאון מטשעבין המשיך במנוסתו עד שהגיעה ללמברג הגדולה, שהיתה מוצפת ברבבות פליטים וכל אחד מחפש לעצמו קורת גג. הרה"ק רבי מנחם נחום'וניו מהוסיאטין-לבוב זצ"ל הי"ד, שהתגורר בעיר, פינה עבור הרב מטשעבין את עזרת הנשים של בית מדרשו והזמינו להתגורר שם. כמובן שמיד הפך המקום להיות אבן שואבת, הרב החל למסור שיעורים כסדרן בעיצומם של ימי הסער והסופה, ורבים צבאו על דלתותיו בשאלות דחופות מעניני השעה, והגאון אף המשיך במתן תשובות לשאלות ממקומות מרוחקים, שנדפסו מאוחר יותר בספרו הגדול דובב מישרים.
הרוסים, שליטי העיר, החליטו ביום בהיר לגרש את כל הפליטים שהצטופפו בלמברג אל תוך הארץ ואל סיביר המרוחקת, ואף כי נראה היה תחילה שמדובר בגזירה קשה מנשוא, הנה כי כן היתה להם נפשם לשלל ורוב המגורשים לסיביר ניצלו ממוות בטוח, בעוד שהנותרים בלבוב נפלו בידי הגרמנים שחזרו וכבשו את למברג כעבור מספר חדשים ושלחו את כל יהודיה למחנות המוות הי"ד. כך נגזר על הגאון האדיר מטשעבין ללכת לגולת מרחקים ונפשו עונתה בכפור הסיבירי ובמצוקות הרעב והקור, אך גם אלה לא יכלו לרוח הגדולה שהותירה ה' לטובה להחיות עם רב אחרי המלחמה.

* * *
רבים המה גדולים וצדיקים, גאוני פולין ואדמורי"ה שספגו מיד הרשעים את כל מכותיהם. דרכי פולין האבלות מלאו בשיירות שבראשם הילכו צדיקי הדור, הגיטאות הצפופים שיכנו בתוכם את פארה של פולין, ומלאכי ה' נלכדו ברשתם של הרשעים ונפלו בחרב לפני עם ה'.
הגה"ק מז'עליכוב והאדמו"ר מפיעסצנא; הגה"ק רבי מנחם זעמבא והאדמו"ר מראדומסק; הגה"ק רבי משה'ניו מבויאן-קראקא והאדמו"ר מראדזין; האדמו"ר מחנטשין, האדמו"ר מסוכוטשוב והאדמו"ר מראדושיץ; הרה"ק מלברטוב והרה"ק מגרודזינסק; עשרות, מאות ואלפי אדמורי"ם ורבנים, ראשי ישיבות ודיינים בתוך מיליוני עמך בית ישראל עברו את הימים הללו באימה וברעדה ומתוך חשש כבד לבאות כשליבות אחינו בני ישראל בכל העולם נשואות אליהם בתחינה ובתפילה, אך שערי שמים נסגרו.
ספרים עבי כרס וגליונות רבים ניתן למלא אודות ימי המלחמה ואודות הדמויות המזהירות שמילאו לרוב את דרכי פולין ובימים אלו, עם פרוץ המלחמה, נפלו בשבי ביד צר, וכהנה וכהנה היו הקורות אותם בתקופת השואה.
בשורות אלו ניסינו אך לפתוח חרך צר לרגעים ולימים ספורים בתוך כלל סערת המלחמה, ואידך זיל גמור.
זכור ה' והביטה וראה מה היה לנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה