מאמר היסטורי - הפצת התורה על ידי "ארבעת השבויים"

"ארבעת השבויים" והפצת התורה

סיפור שבייתם של הגאון רבי חושיאל, הגאון רבי משה, הגאון רבי שמריהו והגאון רבי חנוך, שהפיצו את אור התורה בארצות המגרב, ספרד ומצרים בתקופת הגאונים

פרשיה היסטורית שרב בה הנסתר על הגלוי

מאת: אברהם יעקב זילברשלג

אחת מהפרשיות ההיסטוריות הנפוצות והמוכרות בעם ישראל, הינה סיפור "ארבעת השבויים". מדובר על סיפור רב עלילה שעל פיו נשבו ארבעה ענקי רוח וגדולי תורה בלב ים, בעת שהיו בעיצומה של שליחות חשובה, והשודד שלקח אותם בשבי מכר אותם לקהילות יהודיות שונות באפריקה, שפדו מתוך תחושה נפלאה של אחווה יהודית את גדולי התורה הללו, והם שהקימו אחר כך מרכזי תורה נודעים באותם מקומות אליהם הגיעו.

הסיפור נפוץ ומוכר בשינויים קלים, ומקורו בדבריו של הגאון הראב"ד (הראשון, רבי אברהם דן דאוד) בסוף "ספר הקבלה". עם השנים התעוררו תהיות וספקות לגבי פרטים שונים שבסיפור, אך הסיפור עצמו נותר ועודנו אחד המרכזיים בתולדות חיי התורה של עם ישראל ותחייתה במרכזים חדשים שאין עליו עוררין והוא מקובל ועובר במסורת מדור לדור.

חורבנה של ארץ ישראל ותקומתה של בבל

עם חורבן בית המקדש השני, חרב כידוע, מרכז התורה בארץ ישראל. לא בבת אחת אירע הדבר. הגזירות הקשות של הרומאים עוד לפני החורבן עצמו הבריחו מכאן יהודים רבים, שמצאו מפלט ומקלט בארצות שונות. תחילה עוד המשיכו להתנהל חיים יהודיים תורניים מפכים בעוז בדרום ובגליל, התנאים הקדושים השפיעו קדושה ותורה להמוני תלמידים, ונראה היה כי העם מוצא את תרופתו בלימוד התורה. אך אט אט התדלדלו מרכזי התורה בארץ הקודש, ולעומתם התגברה מאד ההשפעה של יהדות בבל. הוקמו בה ישיבות גדולות ונודעות, ושמות הישיבות שבפומבדיתא וסורא, מחוזא ודומיהם הלכו ותפסו מקום מרכזי. לאחר תקופת התנאים והאמוראים, הגיעה תקופת הסבוראים ואחריהם הגאונים שהמשיכו להרבות תורה בכל תפוצות ישראל, על אף כל העליות והמורדות.

בסוף ימי האלף החמישי לבריאת העולם, חלה ירידה ממושכת בהתפתחות מרכזי התורה הגדולים אשר בבבל. תקופת הגאונים רבת ההוד באה לקיצה, ומנגד הלכו והתעצמו המרכזים שהתפתחו בארצות הים התיכון. רבי שרירא גאון שימש כראש ישיבת פומבדיתא כשלצידו בנו רב האי גאון, שאף הוא מילא לימים את מקום אביו בגאונות וראשות ישיבת פומבדיתא. בתקופה זו הלך ופחת אט אט זוהרה של יהדות בבל, וגם בישיבות סורא ונהרדעא כמעט ולא היו תלמידים. רק ישיבת פומבדיתא המשיכה לשאת בגאון את דגל התורה בבבל, אל הישיבה נהרו תלמידים רבים מקצוות ארץ שבאו ללמוד תורה אצל ראש הישיבה רב שרירא גאון, אך כעבור שנים ספורות, לאחר פטירתו של רב האי גאון, דעך גם קרנה של ישיבה זו, לצד ישיבות בבל האחרות שירדו מגדולתם. השליטים הח'ליפים המוסלמים ששלטו בבבל התנכלו לישיבה, וראש הישיבה האחרון – רבי חזקיה בן דוד, נרצח על ידי הח'ליף המקומי. תור הזהב של יהדות בבל תם ואת מקומה של בבל בהרבצת התורה החלו למלא ישיבות שהוקמו בספרד ובאפריקה עוד בחייו של רב שרירא גאון.

מרכז הכובד של חיי התורה היהודיים עבר מערבה, לאורך חופי מדינות הים התיכון. הישובים היהודיים בצפון אפריקה - מצרים, תוניס, ודרום אירופה - ספרד ואיטליה, פרחו ושיגשגו ובראשם עמדו גדולי תורה מנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה.

סיפור שבייתם של ארבעת גדולי התורה

ביום בהיר אחד לפני כאלף שנה, בערך בשנת ד' אלפים תש"ס, עמדו ארבעה רבנים חשובים ונערצים על סיפונה של אוניה ששטה במימיו הכחולים של הים התיכון. ארבעת הרבנים היו ידידים טובים שהגיעו יחדיו אל העיר בארי באיטליה, לחופי הים התיכון, בשליחות עלומה, וככל הנראה לשם מצוה חשובה של הכנסת כלה, ומשם הפליגו יחדיו חזרה לארץ מגוריהם [אם כי, יש שסברו כי הכוונה היא שגדולי התורה נסעו לשם כינוסי "כלה", למסירת שיעורים והרבצת תורה]. ארבעת הגאונים היו מגדולי וחשובי גאוני הדור: הגאון רבי שמריהו בן רבי אלחנן, הגאון רבי חושיאל (אביו של רבינו חננאל), הגאון רבינו משה בן חנוך (שהפליג באניה יחד עם אשתו ובנו חנוך) ועוד גאון רביעי ששמו לא ידוע לנו, ויש שסברו כי הרביעי הינו רבי חנוך, בנו של רבי משה. ארבעת הגאונים יצאו מבארי, בה ביקרו ככל הנראה, שהיתה עיר חשובה ונכבדה בתולדות ימי עמנו, רבנו תם כתב בספר הישר (חלק השו"ת): "בני בארי שהיו קורין עליהם כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטרנטו".

באותם הימים הנסיעה וההפלגה בלבב ימים  היתה מסוכנת עד מאד עקב פעילותם של שודדי ים אכזריים שהיו מתנפלים על אוניות שלוות, רוצחים את נוסעיהם ושודדים את כספם. במקרה הטוב היו השודדים "מרחמים" על קורבנותיהם ומוכרים אותם לעבדים.

אחד משודדי הים האכזריים ביותר ששמו הלך לפניו והטיל אימה בליבות יורדי הים היה רב חובל ספרדי-אפריקאי בשם איבן רומחיז. בחלק ממדינת ספרד שנשלטה באותם הימים בידי המוסלמים שלט המלך-החליף, עבד אל רחמן אל נאצר, ואיבן רומחיז זה היה אחד משריו ועושי דברו. אותו שודד נתמנה על ידי החליף אל רחמן לעמוד בראש צי ענק של ספינות מלחמה. בפקודת המלך שוטט איבן רומאחיז עם ספינותיו לאורך חופי אפריקה, מצרים, ארץ ישראל ואירופה על מנת לכבוש ספינות נוצריות ולשדוד את רכושן. יום אחד, תוך שהוא משייט בסביבות חופי איטליה, ומחפש טרף קל הבחין השודד באוניה בה הפליגו גדולי התורה ולאחר קרב קצר ואכזרי כבש את האוניה ולקח את נוסעיה בשבי.

תחנה ראשונה: מצרים

השודד הבחין בארבעת הרבנים הדורי התורה, ושמח מאד כשהבין שמכירתם כעבדים תביא לו הכנסה ניכרת. הוא הכיר זה מכבר את המנהג היהודי של "פדיון שבויים", ולשם כך כיוון את ספינתו לנמל אלכסנדריה של מצרים, בה היתה קהילה יהודית גדולה וחשובה ושם הציע תחילה את הגאון רבי שמריהו למכירה. יהודי מצרים שילמו את הסכום האגדי שביקש כדי לקיים את מצוות פדיון שבויים. משהציע אחרי הפדיון גם את הגאון השני, כבר לא נותרה ליהודי המקום אף פרוטה לפורטה והם נאלצו להשיב את פניו ריקם.

עם שחרורו השתקע רבי שמריהו תחילה בעיר אלכסנדריה, אך כעבור זמן קצר עבר להתגורר בפוסטאט, היא קהיר העתיקה. תוך זמן קצר נוכחו לראות יהודי המקום בטיב העיסקה אשר עשו כשעמדו על גאונותו ועל למדנותו הרבה. יהודי קהיר ביקשו למנות אותו כרב ראשי עליהם, ורבי שמריהו שהיה אסיר תודה ליהודי המקום שפדו אותו מן השבי, ובנוסף ראה לפניו שטח פעולה נרחב בייסוד ישיבות והפצת לימוד התורה בקרב יהודי מצרים, החליט להישאר בעיר פוסטאט, שם היה אהוב על כולם ומכובד על יהודים וגויים כאחד. מכאן החלה מגילת חייו הענפה של רבי שמריהו שנכתבה לאורך ימים ושנים, כשהוא מרבה פעלים לתורה, מכנס קהילות ומרביץ תורה לכל יהודי המדינה. בעיר נוסדה ישיבה מפוארת ממנה יצאו גדולי תורה וענקי רוח.

תחנה שניה: תוניסיה

השודד איבן רומחיז המשיך במסעו לאורך חופי אפריקה, עד שהגיע לתוניס, ולשוק העבדים התוסס של העיר קירואן, הרחוקה כמה עשרות קילומטרים מחוף הים. כאן הוא "הציע" למכירה את רבי חושיאל, השבוי השני, ושוב, הקהילה היהודית במקום גייסה את סכום העתק שדרש השודד ופדתה את רבי חושיאל מידיו.

סופר כי עוד קודם לכן הביע הגאון רבי חושיאל את מאוויו לבקר וללמוד בעיר זו שהיתה מרכז יהודי חשוב בימים ההם. והנה סובבה ההשגחה העליונה את צעדיו לקירואן, ויהודי המקום פדוהו בחדווה מידי שוביו ועד מהרה עמדו על גדולתו הרבה. בעיר קירואן התקיימה כבר באותה העת ישיבה גדולה ומפוארת של גאונים בתורה, ובראשה עמד הגאון רבי יעקב בן רבי ניסים. תוך זמן קצר הוצע לפניו תפקיד הרבנות על ידי מנהיגי הקהילה המקומית, אך רבי חושיאל סירב להפצרות הרבות. הוא ידע כי חברו, הגאון רבי שמריהו נולד בקירואן וקיווה כי הוא ישוב ויקבל על עצמו את אדרת ההנהגה והרבנות, ולשם כך שלח איגרת לידידו שנפדה במצרים ונשאר בפוסטאט. רבי חושיאל ביקש ממנו לשוב לקירואן, אך רבי שמריהו לא רצה להסתכן בנסיעה נוספת וביכר להישאר בקהילה היהודית החמה בפוסטאט-קהיר, ורק אז ניאות הגאון רבי חושיאל לקבל את עול הרבנות של קירואן המעטירה.

לעומת הדעה הרווחת כי רבינו חושיאל הגיע לקירואן לראשונה בעקבות פדיונו מן השבי, הרי נמצא מכתב בתוך גנזי הגניזה הקהירית המפורסמת (עליה סיפרנו כאן לאחרונה) שנראה על פניו כסותר את הסיפור המבוא בספר הקבלה של הראב"ד, וממנו עולה כי רבינו חושיאל הגיע לקירואן מרצונו כעשור שנים לאחר התאריך עליו מצביע הראב"ד. יש מן החוקרים שכתבו כדי לפתור את הסתירה (ראה, למשל, פירוש רבנו חננאל על הש"ס, ירושלים תשנ"ה) כי רבינו חושיאל הגיע פעם ראשונה לקירואן כשבוי, התוודע להווי המקום המיוחד ושב אח"כ לעיר מולדתו בארי שבדרום איטליה, ושוב שב מרצונו לקירואן והתישב בה באותה שנה המוצגת במכתבי הגניזה הקהירית, עשר שנים לאחר ביקורו הראשון בעיר.

רבינו חושיאל נשאר להשתקע בקירואן וייסד בה ישיבה גדולה, ממנה יצאו משך השנים הבאות גדולי ישראל ומאורי האומה. המפורסמים שבהם היו בנו הגאון רבינו חננאל, ותלמידו הדגול הגאון רבינו ניסים גאון, הר"ן (בנו של הגאון רבי יעקב, שעמד בראש ישיבת קירואן לפני רבי חושיאל), ועוד גאונים גדולים שהותירו את חותמם על התקופה. רב האי גאון כתב איגרת מיוחדת לבני קירואן לפני כאלף שנים, כי שמועה שמע שהגיע לשם חכם גדול, "הר של תורה" בשם "רב חושיאל בן מר רב אלחנן", והוא מבקש ממנו ליצור קשר מכתבים עם הישיבה בבבל.

השפעתו העצומה של רבינו חושיאל על בני המקום ועל לימוד התורה בארצות אלו היתה כבירה. על אף שהתלמוד הירושלמי היה ידוע לחכמי קירואן עוד בטרם הגיע רבי חושיאל לקירואן, הרי שבתקופתו של רבי חושיאל כראש גאוני ורבני קירואן ובהשפעתו, הלך ונפוץ הלימוד של התלמוד הירושלמי בלימודם  של חכמי הישיבה בקירואן. למרות שמרכז התורה בבבל והתלמוד הבבלי היה מעין התורה המפכה שהרווה את צמאונם של תלמידי חכמים בכל דור ודור, זרח אור התלמוד הירושלמי והפציע מבעד לחשרות העננים, הודות לגאוני התורה הגדולים שפיצו את דבר ה' ואת חכמת הירושלמי, ובמיוחד בשל הציטוטים הרבים מהתלמוד הירושלמי בתשובותיהם בהלכה של רב שרירא גאון ושל רב האי גאון שנכתבו לבני הגולה, שנחשפו כך לאור הירושלמי.

תחנה שלישית: ספרד

השודד המשיך במסעו לספרד, ובאחד מערי החוף שלה, גרנדה או מלאגה, מכר את השבוי השלישי ששמו לא ידוע לנו, ורק זאת ידוע כי היה גדול בתורה וכי יהודי המקום פדוהו בדמים מרובים. ויתכן כי הכוונה היא לרבי חנוך בנו של הגאון רבי משה. על האניה נותרו רק רבינו משה, אשתו (ובנו חנוך, אם לא הוא זה שנותר בקהילת גרנדה או מלאגה). בדרך לספרד נתן השודד את עיניו באשת רבי משה, וניסה לשכנעה כי יקחנה לאשה וכי יעניק לה את כל אוצרות תבל. תוך כדי השיחה עם השודד, שאלה האשה את בעלה הגאון רבי משה בלשון הקודש האם תזכה לחלק לעולם הבא אם תטביע את עצמה במימי הים, כדי להינצל מיד השודד, ורבי משה השיב לה בלשון הפסוק בספר תהילים: "מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים". מיד כששמעה זאת קפצה האישה לים כדי להינצל ממזימותיו של השודד האכזר ונבלעה בתהומות הים.

השודד רתח מזעם על כי מזימתו הנפשעת הופרה, והוא הבטיח לרבי משה כי יתנקם בו.  לאחר ימי נדודים וטלטלה על פני הים, הטילה האוניה עוגן בעיר קורדובה שבספרד בה היתה קהילה יהודית גדולה ומפוארת. בני המקום ניאותו לפדות את רבי משה ואת בנו חנוך ושיכנום בתוכם. רבי משה ובנו נחבאו אל הכלים ולא גילו את כוחם הגדול בתורה. הם הצטנעו בקרן זוית ולא גילו לאיש את זהותם המפורסמת  בשער בת רבים.

תחנה רביעית: קורדובה

הם נהגו לשבת כאחרוני התלמידים בישיבה הגדולה והחשובה של קורדובה, ולולא מעשה שהיה היו נותרים באלמוניותם. יום אחד, כשרבי משה ישב והקשיב לשיעוריו של הגאון רבי נתן, הדיין דמתא, שמעו אוזניו כי רבי נתן שגה בדבר הלכה באחת מסוגיות הלימוד של הישיבה, בעניני טבילות והזאות של הכהן הגדול ביום הכיפורים. לאחר השיעור ניגש רבי משה – שבני המקום הכירוהו בתוארו "השבוי" – אל ראש הישיבה רבי נתן והעיר לו על טעותו, תוך שהוא מנמק ומסביר את הסוגיה כולה במסכת יומא באור חדש ובהיר. רבי נתן שהבחין מיד בגאונותו של השבוי, קרא מיד בקול גדול לפני תלמידי הישיבה שהוא לא ישמש עוד כראש ישיבה וכדיין מכיוון שגאונותו של ה"שבוי" עולה עליו עשרת מונים, והוא הפציר בחבריו ובחשובי הקהילה למנות את רבי משה "השבוי" כדיין העיר. רבי משה לא יכול היה לעמוד מול מסכת הלחצים וההפצרות הנוקבות, והוא נאלץ לקבל עליו את הדין וכך התמנה כרבה של הקהילה המפוארת, מהחשובות ומהמיוחסות שבקהילות ישראל.

מאותו היום ואילך התפרסם שמו של רבי משה לא רק בקורדובה אלא בכל גלילות ספרד ובעולם היהודי. גדולי הדור מכל תפוצות ישראל שלחו אליו שאלות בהלכה ועמדו עמו בקשר מכתבים הדוק. ישיבת קורדובה הפכה במרוצת הזמן למרכז יהודי פורח ומשגשג ממנה יצאו גדולים וענקי תורה דוגמת כמה מבעלי התוספות, כגון רבי יוסף איבן מיגאש, רבי יהודה הלוי והנשר הגדול רבינו הרמב"ם.

האגדה מספרת כי השודד הנאלח איבן דמאחין, שנוכח לגלות כי היהודים שמכר לעבדים הרי הם גדולים מכפי שחשב וכי בכל מקום שאליו הגיעו הרי הכירו במהרה בסגולתם ובכח תורתם, רצה לחזור בו מהמכירה על מנת לדרוש בעבורם כופר גדול יותר. אך המלך הספרדי, הכליף אל רחמן מנע ממנו את מזימתו כי ראה מעלה וגדולה בכך שיהודי מחוזות ספרד יוכלו לפסוק את פסקם לבדם ואין הם צריכים להריץ עוד איגרות אל ישיבות בבל. אחד מידידיו הקרובים ביותר של רבי משה היה השר היהודי המפורסם רבי חסדאי אבן שפרוט שהיה חבר ממשלת הכליף עבד אל רחמן. הכליף עצמו התפאר לא פעם על השם הטוב שיצא לקורדובה, הודות לפרסומה של הישיבה הגדולה שם שעמדה תחת שבט הנהגתו של רבי משה.

השפעתו של רבי משה על ישיבת קורדובה, על הקהילה בעיר ועל חיי הרוח והתורה של כלל מחוזות ספרד היתה עצומה. בתקופה שלפני בואם של "ארבעת החכמים" לקהילות אפריקה, המגרב וספרד, היו רגילים בני הקהילות הללו להסתמך בעיקר על הדרכתם ותשובותיהם בהלכה של גאוני בבל, כפי שניתן לראות באלפי התשובות שנכתבו לשם על ידי הגאונים. לעומת זאת במדינת איטליה, לא עמדו בקשר הדוק עם גאוני בבל והוכרחו לפסוק הלכה על ידי לימוד ועיון עצמי בתורה, כמוכר וכמפורסם מתקופות מאוחרות יותר של בעלי התוספות. החכמים שבאו מאיטליה, הביאו לספרד את סגנון הלימוד העמקני, שהשלים את שיטת הלימוד הספרדית, ובד בבד עם השענות על הכרעות הגאונים, החלה נפוצה שיטת הבירור היסודי של הסוגיות.

החוקרים מצביעים גם על שינויי מנהגים שהתרחשו בעקבות השפעתם של חכמי איטליה על קהילות ספרד והמגרב. כך, למשל, נהוג היה בגלילות ספרד, שבתפילת הלחש במוסף בראש השנה, לא היו הציבור אומרים את ברכות מלכויות זכרונות ושופרות, ורק שליח הציבור היה אומרן בחזרת התפילה. לעומת זאת באשכנז ובאיטליה נהגו כל הציבור לומר את הברכות הללו בתפילת הלחש. כאשר הגיע רבי משה לספרד, הוא הנהיג שם את מנהג איטליה, וכך נעלם לאטו מנהג ספרד העתיק ובכל הארצות הללו הלכו והתפשטו מנהגיהם של יהודי איטליה.

רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך

כך עמדה לה לתורתנו הקדושה, כוחם הגדול של ענקי הרוח גיבורי ומאורי הדורות, שהפיצו את לימוד התורה והעבירו במסורת מדור לדור את שלשלת הקבלה הנצחית, ונתקיים "ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם".

לשון ספר הקבלה של הראב"ד הראשון:

וכן הייתה הסבה, שיצא ממדינת קורטובא שליש ממונה על ציים, שמו בן דמאחין, שלחו מלך ישמעאל בספרד ושמו עבד אל רחמאן אל נאצר, הלך ממונה על ציים אדירים לכבוש ספינות אחרות ועיירות סמוכות לספר. והלכו עד חוף הים של ארץ ישראל, ונסבו אל ים יון והאיים שבו. ומצאו אניה ובה ד' חכמים גדולים היו הולכים ממדינת בארי למדינה נקראת ספסתין. וחכמים אלו להכנסת כלה היו הולכים. וכבש בן דמאחין האניה ואסר את החכמים, האחד היה ר' חושיאל אביו של רבינו חננאל. והאחד רבינו משה אביו של רב חנוך אסרוהו עם אשתו ועם רב חנוך בנו ורב חנוך בנו עודנו נער. והשלישי ר' שמריה בר' אלחנן. והרביעי אינו יודע שמו. ובקש השליש לכפותה לאשתו של רב משה ולענותה כי הייתה יפה ביותר, והיא צעקה אל רב משה אישה בלשון קודש ושאלה ממנו אם הנטבעים בים חיים בתחיית המתים אם לא. והוא השיבה, "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים". וכששמעה דבריו הפילה עצמה בים וטבעה ומתה.

וחכמים אלו לא הגידו לאדם בעולם מה טיבם ומה חכמתם. והשליש מכר את רב שמריה באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים והיה לראש. ומכר את ר' חושיאל באפריקא בחוף הים, ומשם עלה אל מדינת אלקירואן שהייתה בימים ההם חזקה מכל מדינות ישמעאל שבארץ המערב, ושם היה ר' חושיאל לראש ושם הוליד את רבינו חננאל בנו. ובא השליש לקרטובא ומכר שם ר' משה ור' חנוך בנו, ופדאוהו אנשי קורטובא, וכמדומין היו שהוא עם הארץ. והייתה בקורטובה בית הכנסת ששמה כנסת המדרש, והיה שם דיין ששמו ר' נתן, וחסיד גדול, היה אבל לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז"ל, ואעפ"כ באותו מעט שהיו יודעין היו עושין מדרש ומפרשים ועולים ויורדים. ופירש ר"נ הדיין "על כל הזאה טבילה", והיא במסכת יומא ולא ידע לפרשה. ור' משה יושב לפאה אחת כמו שמש, וקם אל ר' נתן ואמר לו רבי פשו להו טבילות. וכששמע הוא והתלמידים את דבריו תמהו זה אל זה ושאל ממנו לפרש להם ההלכה, ופירש להם ההלכה כהוגן, וכל אחד ואחד שאל ממנו שאלות בכל הספיקות שהיו להם, והשיב תשובות ברוחב חכמתו. והיו בעלי דינין מחוץ למדרש שלא היה להם רשות ליכנס עד השלמת התלמידים פסיקתם. ובאותו היום יצא ר' נתן והלכו אחריו בעלי דינין ואמר להם אני איני דיין, וזה הלובש השק והאורח הוא רבי, ואני תלמידו אהיה מהיום, ואתם מנוהו על קהל קורטובא דיין. וכן עשו ועשו לו כל הקהל פסיקא גדולה וכבדוהו במלבושים יקרים ובמרכב. ורצה השליש לחזור בו במכירתו, ולא הניחו המלך כי שמח המלך על הדבר שמחה גדולה כששמע שאין היהודים שבמלכותו צריכים לאנשי בבל. והקול נשמע בכל ארץ ספרד וארץ המערב. ובאו תלמידים לקרות וכל השאלות שהיו שואלים מן הישיבות שאלו ממנו. ודבר זה היה בימי רב שרירא גאון, קרוב לשנת ד' אלפים תשנ"ה, הן פחות מעט הן יתר מעט.