היסטורי - נבואת השואה מפי גדולי ישראל

בטרם יעלה הכורת

על נבואות ואזהרות צדיקי הדור לפני השואה

אברהם יעקב זילברשלג

בעקבות מאמרנו הקודם על ימי פרוץ מלחמת העולם השניה והשואה הנוראה, מאמר שנפתח בקול חוצב להבות אש מאת אחד מגאוני וקדושי פולין הגה"ק רבי שמעולי מז'עליחוב זצוק"ל הי"ד, מן הראוי להרחיב מעט את הדיבור אודות הסימנים המקדימים לשואה הנוראה, שנשמעו בבירור מפיהם של קדושי גדולי ישראל בשנים שלפני פרוץ המלחמה.

אחת הבדותות הנפוצות, שחוקרים ועיתונאים אוהבים להטיח בציבור החרדי, היא הסתרת האמת והנסיון של מנהיגים יהודיים גדולים וקדושים ליצור תחזית של שלווה ליהודי פולין ויתר ארצות אירופה, שנועדה, כך על פי דבריהם עפ"ל, לצקת אשליה בקרב היהודים שלא צפויה כל סכנה וכי ענן החשש יעבור ללא נזק, בעוד שהם עצמם, הרבנים והמנהיגים – בחלקם לפחות – דאגו למלט את עצמם מגיא ההריגה מבעוד מועד.

שקר זה זועק עד לשמים בשעה שאנו מפענחים את הקולות הברורים שנשמעו מפיהם ומפי כתבם. בסוד ישרים ועדה, בכינוסים המוניים ובאירועים ציבוריים, שבו גדולי ישראל וזעקו עד לשמים, קראו לציבור לשוב בתשובה והתריעו כי שעה קשה כמו זו, טרם באה על עם ישראל מאז היותו לעם.

לא זו אף זו. הסיבה האמיתית לעובדה שהמונים לא נמלטו מפולין, ואחר כך מהארצות האחרות תחת הכיבוש הנאצי, היא הסיבה הפשוטה שלא היה לאן לברוח. העולם הנאור התגלה בצביעותו, אמריקה ובריטניה סגרו את שעריהם, ארץ ישראל עמדה תחת הסגר מוחלט וסרטיפיקטים ניתנו במשורה. סוחרים ועסקנים בחשו במנת ההיתרים שהוצאו ורק יחידי סגולה, לאחר מכבש לחצים וקשרים חובקי עולם, יכלו לשאת את עיניהם לכניסה לארץ ישראל, או לחילופין, לאמריקה ולמדינות אחרות.

יש כאן התעמרות בשמם הטהור של הקדושים, שכל דלת נסגרה בפניהם, ואחרי מותם בטהרה קובלים עליהם שנתנו את גוום למכים ואת צווארם לשחיטה.

ננסה לסקור, בקיצור נמרץ, מפי ספרים ומפי סופרים, התייחסויות ואמירות נוקבות אודות הסכנה האורבת בפתח, ומילתנו ברורה כי יותר ממה שנכתב כאן ביריעה קצרה זו, הרי הוא מונח בארוכה ובבהירות בספרי תולדות גדולי ישראל ובקורות ימי עמנו.

נבואתו של מרן ה"חפץ חיים" זצוק"ל

זקן ושבע ימים היה מרן החפץ חיים בסוף ימיו. עוד בחייו זכה שיהיה שמו גדול ונישא ברטט של קדושה, וכל הגה שיצא מפיו הקדוש עשה לו כנפיים והיכה גלים בכל תפוצות ישראל. בימים ששכב כבר על ערש דוי, נר אלקים טרם יכבה, שלח החפץ חיים לקרוא אליו את תלמידו החביב, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, רבה של פוניבז', וניהל עימו שיחה ממושכת ביחידות משך שעות רבות וארוכות. חרושת של שמועות פשטה לה בכל מחנה ישראל אודות הפגישה, ורק רסיסי מידע נודעו מתוכנה, אך כבר על אתר נתפרסם בשמו של הגאון מפוניבז' שיצא מן הפגישה המום ומודאג, וסיפר כי רבן של ישראל חזה בקול ברור כי עננים שחורים וקודרים מתקרבים לאירופה. הדבר היה בשנת חייו האחרונה של החפץ חיים, ומגרמניה החלה לבקוע בכל עוז שנאת ישראל עצומה ואדירת מימדים מהגותו של היטלר והמפלגה הנאצית שהרימה ראש. הרב מפוניבז' סיפר כי שאל את הכהן הגדול מראדין: "מה יהיה"? על כך ענה לו מרן החפץ חיים בלשון הכתוב: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, והיה הנותר בציון והנשאר בירושלים קדוש יאמר לו". הדברים הנוקבים עשו להם קול בכל רחבי אירופה והיו ידועים לכל בר בי רב.

גם תלמיד אחר של מרן החפץ חיים, הגה"ק רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, השמיע תחת כל עץ רענן בקול צלול וברור את דעתו של רבו הח"ח אודות הסכנה הגדולה העומדת בפתח. בכינוסי אגודת ישראל השונים, דוגמת הכנסיה הגדולה השלישית שהתקיימה במרינבד בשנת תרצ"ז, ועמדה כולה תחת סימן שנאת ישראל והצרות הגדולות שהיו תלויות כלהט החרב המתהפכת, השמיע רבי אלחנן בשער בת רבים את דעתו כשהוא נסמך על דברי החפץ חיים אודות השעה הנוראה הצפויה לעם ישראל.

קריאתו של רבי אלחנן וסרמן הי"ד

רבי אלחנן אף פירסם ערב השואה את ספרו "עקבתא דמשיחא", ובו דברים כדרבנות אודות השעה הקשה, שעת חבלי משיח. לאחר שהוא סוקר את העבר היהודי מאז ימות עולם, כותב רבי אלחנן על הצרה הנוכחית ועליית הנאציזם לשלטון (על פי תרגומו של רבי משה שנפלד ז"ל):

"מצב היהודים בשעה זו הוא הנורא ביותר שבתקפות גלותנו. הכח שעמד ליהודים בכל הזמנים הוא ההתקשרות לתורה, זה נתן להם כוחות רוחניים. אך בדורות האחרונים קמו אצלנו מסכילים שניתקו את היהודים מהתורה, ולפיכך נשארו היהודים בודדים ללא מורה דרך, ללא נחמה ותקוה, ואין הם רואים כל דרך מוצא אלא איבוד עצמי. בימינו בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות אשר להן יקריבו את קורבנותיהם, הרי הם: הסוציאליזם והנאציונליזם... בשמים הרכיבו את שתי העבודות הזרות לאחת - נציונל-סוציאליזם, יצרו מהן מטה זעם איום החובל ביהודים בכל קצווי ארץ. הטומאות להן סגדנו הן החובלות בנו".

רבי אלחנן מסיים את הקונטרס הנוקב והפולח חדרי בטן באמירה חד משמעית:

"סוף דבר: כל עוד נניח עצמנו להיות מונהגים על ידי אותם מתעים, שהכניסונו לעימות עם הקב"ה, אין כל סיכוי שמצבנו ישתפר, להיפך, הוא ילך הלוך ורע מיום ליום. רק דרך אחת קיימת להצלתנו, להשלים בינינו ובין אבינו שבשמים, שומר ישראל, אז יהיה שלום על ישראל".

מסעו של הרבי מהוסיאטין בגליציה – תרצ"ז

בשנת תרצ"ז, טרם עלותו לארה"ק, ערך הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע מסע מקיף בקרב קהלות חסידיו בגליציה. הרבי עבר מעיר לעיר להיפרד מקהל חסידיו, ובכל מקום ומקום חרג הרבי מהוסיאטין מהרגלו ודרש מהחסידים לעזוב מיידית את גליציה ופולין.

פלא פלאים הוא הדבר, כפול ומכופל: ידועה היא דרך רוז'ין בכלל והוסיאטין בפרט, שאין הצדיקים כופלים דבריהם הבאים במשורה, כל מילה בפלס וכל דיבור במשורה. והנה ראה זה פלא, אף כי שמעו החסידים מפורשות מפי רבם פעם אחר פעם כי הוא קורא לעזוב את פולין, לא פעלו הדברים את פעולתם, כאילו מסך ברזל מפריד ומבדיל בין חסידים לרבם, ודבריו הנוקבים אין עושין את פעולתם. הלא אמונים היו חסידי הוסיאטין לציית ללא אומר ודברים לכל ניד עיניים ורמז שפתיים של הרבי, וכאן, גם כי יזעק ויתריע לא עזבו החסידים בהמוניהם את ארץ העמים.

אמת, היו רבים וטובים שארזו את חפציהם וצייתו לדברי הרבי ללא כחל ושרק ואת נפשותיהם ונפש משפחתם הצילו, אך רוב מנינה ובנינה של החסידות המפוארת נשאר בגליציה, ונכחד ברובו בחורבן הנורא.

"מי שיש לו שכל בקדקדו, יברח מכאן, אפילו בנעלי בית" (בלשוה"ק: "ווער ס'האט שכל זאהל אנקלופן פון דא מיט זיינע פאנטופיל"), כך קרא הרבי הזקן מהוסיאטין במהלך מסעו פעם אחר פעם בסקאלט, בטרנופול, בסטרי, בקראקא ובלבוב, אך נתקיים בו: "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי", ורוב השומעים סבורים היו כי הדברים משל המה. גם כשאמר לחסידיו שבאו לקבל את פניו בתחנת הרכבת בלמברג: "מי שיכול למכור שימכור, ומי שלא יכול למכור, שישאיר הכל ויברח מכאן כשרק תרמיל על שכמו", פעלו הדברים על מתי מעט בלבד.

פעלו של ה"אמרי אמת" לישוב אר"י ולהצלת אחב"י מפולין

מרן אדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצוק"ל, היה אחד מראשי מנהיגי ישראל לפני השואה וממייסדי אגודת ישראל, ובד בבד לאהבתו הבוערת לארץ ישראל, היתה לרבי הסתייגות גדולה מהתנועה הציונית שהונהגה על ידי חילונים והפריחה את שממות ארץ ישראל ביהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. לאחר ביקוריו בארץ, החל האמרי אמת לעשות נפשות לארץ ישראל ושלח הנה המוני חסידים נאמנים, כדי שיתיישבו ויתבססו בארה"ק, ויעמיקו את האחיזה היהודית החרדית. הרבי עודד את החסידים לרכוש נחלאות וקרקעות, וחסידיו הקימו בתים ומפעלים, מוסדות תורה וחינוך, וכמעט בכל עיר בארץ היה בית חסידים משמעותי של חסידי גור, עוד לפני המלחמה. בזכות פעילות זו, ניצלו מן השואה רבים מבני המשפחה של הרבי ומחסידי גור הנאמנים ששמעו בקולו ובאו לכאן לפני השואה וניצלו. במהלך חמשת ביקוריו של האמרי אמת בארץ ישראל, עלו עימו כל פעם חסידים רבים שקבעו את ביתם בארץ ותרמו רבות לפיתוחה ולישובה. ביוזמת הרבי מגור הוקמה בירושלים ישיבת "שפת אמת", שהיתה הישיבה החסידית הראשונה בארץ.

בחזרתו לפולין, בהיותו באוניה, כתב מכתב ארוך למקורביו, שנתפרסם אח"כ בין כל החסידים ובעיתונות. בין השאר כתב: "הנני שבע רצון מאוד, בראותי כי יכולים גם לבוא אל המנוחה ולהתנהג שם בדרכי היהדות, ומי אשר חננו הש"י בהון, יכול בלי ספק למצוא שם את פרנסתו במנוחה שלמה ולשמור היהדות כראוי באין מעצור. אולם גם אלו שאין יכולים ואין חפצים להשתקע בארץ הקודש - יפרישו כל אחד מהונו סכום מסוים ולקנות לו שם חבל נחלה והוא נושא פירות גם בעולם הזה". הרבי מגור אף יסד חברת מניות לקניית קרקעות, וקנה ביפו "עשרים אלף אמה לבנות שמה בנינים וחנויות ובמשך שנה יגמרו הבניינים. לכן אקווה ואבקש שממני יראו וכן יעשו, כי הגיעה השעה לעשות דברים ממשיים בפועל". גם ביקר אצל הנציב הבריטי וכתב: "גם ביקשתי איזה הנחות מיוחדות בשביל העולים המתיישבים". והוסיף לספר במכתבו שהערבים התנהגו כלפיהם בכבוד, הרבה יותר מאשר בפולניה.

כמעט כל בני פולין ידעו כי למרות שהרבי חזר להתגורר בגור, הרי הוא רואה את עצמו כבן ארץ ישראל. הרבי כבר גמר אומר לעלות להתיישב בארץ ישראל, ואף ציוה על בנו רבי שמחה בונים, לימים כ"ק האדמו"ר בעל ה"לב שמחה", ועל עוד כמה מבני המשפחה, להישאר בארץ ולשבת בה. בשנת תרצ"ו התלבט אם עליו לנהוג יום טוב שני של גלויות, הואיל וביקר פעמים רבות בארץ ובכוונתו לקבוע בה את מקומו. רק בשל המאורעות שפרצו בשנת תרצ"ו, כשהחלו הפרעות בארץ מצד הערבים, התעכב הרבי בפולין בלחץ בני משפחתו וחסידיו, עד ימי השואה.

אך קריאותיו החד משמעיות של הרבי מגור בדבר הענן השחור הרובץ על פולין, דברים שנשמעו כדרכו בקודש בקיצור וברמיזה, היו ידועות ומוכרות לכל, ובזכותם, כאמור, ניצלו רבים מן החורבן הנורא.

"קדושים תהיו" - שני סוגי קידוש ה'...

נאומו החוצב של האדמו"ר מסדיגורה זצ"ל בפשמישל ערב השואה

ערב המלחמה, בשנת תרצ"ט, נערך בעיר פשמישל שבגליציה מעמד של חנוכת הבית למקוה טהרה חדש ומפואר. במעמד זה נשא דברים כ"ק האדמו"ר מסדיגורה זצ"ל בעל ה"כנסת מרדכי", ויש בדברים משום נבואה ברורה וחדה אודות המאורעות הקשים והאיומים שבפתח, כשהרבי עומד בדבריו על האפשרות להתקדש בקדושה ובטהרה ואז לא יצטרכו להגיע לכדי קידוש ה':

·         ..."לבוא לכלל קדוש יש שתי דרכים, הדרך האחת על ידי קיום המצוות, בפרט המצוות של קדושת האיברים וביחוד טהרת המשפחה שהיא משרה קדושה... ויש עוד דרך להקרא קדוש, וכידוע שאף המדרגה הפחותה והנמוכה בישראל אם ח"ו נהרגין על קידוש ה' על ידי אינו יהודי יגיע למדרגת קדוש.

·         לכן אומר אני לבית יעקב אלו הנשים לחשוב חשבונן, כי כאשר יקיימו המצוות התלויות בטהרת המשפחה ויבואו לכלל קדושה, יגרמו על ידי מעשיהם אשר לא יוצרכו לבוא לבחינת קדושה על ידי הריגות ח"ו, ובפרט לעת הזאת, ואקווה אשר בטח יקיימו זאת...

·         וזה הפירוש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, שתגיעו לכלל דבקות בה' ולקדושה על ידי "חיים כולכם" ולא ח"ו בדרך השני הרח"ל.

·         ...ואם יקויים בעם ישראל "על פני כל העם אכבד" על ידי קיום תורתו, והייתם קדושים, ממילא לא יוכרח להיות ח"ו "בקרובי אקדש"...

הביקור רווי הפחד של הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין הי"ד בארץ ישראל ערב המלחמה

לאחרונה יצא לאור ספרו של הרה"ג ר' אליעזר גרוסמן שליט"א, לזכרון אביו הגאון החסיד, רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ובו מחידושי תורתו על פרשיות השבוע ודברים שאמר וסיפר במעמדים שונים. בספר נפלא זה, "לב ישראל", מופיעה עדות אישית ומצמררת של הר"י גרוסמן זצ"ל על ביקורו של האדמו"ר הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין זצוק"ל הי"ד בארץ הקודש בשנת תרצ"ט, ממש לפני פרוץ המלחמה, והדברים מרעישים ומרעידים מורשי לב, לא יאומן כי יסופר.

...ראוי, נכון וחשוב, לספר לדורות הבאים את מה שצפה והגיד מראש, כבוד קדושת אדמו"ר הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין הי"ד זי"ע, שזכיתי להסתופף בצילו הטהור. בשלהי חודש אייר תרצ"ט, הגיעה הבשורה המשמחת שרבנו עומד להגיע לביקור בארץ הקודש. ביום המיועד והמיוחל התאספו מאות אנשים בנמל החדש של תל אביב, שזה עתה נפתח. כשראינו את הוד כ"ק אדמו"ר זי"ע בתוך הסירה הקטנה שפילסה לה דרך בין הגלים, התגברו השמחה והשירה ונישאו מעל הגלים. להפתעתנו הרים הרבי את ידו אל על, לאות סימן על הפסקת השירה. הקהל לא הבין מדוע רוצה הרבי להפסיק את השירה?
כשאך דרכו רגליו על אדמת ארץ הקודש, עוד לפני ש"קיבל" שלום מהקהל, הרים הרבי את קולו ואמר: "לא באנו לארץ ישראל לשם ביקור גרידא. באנו לארץ ישראל, כדי לעורר רחמי שמים על אחינו בני ישראל, תושבי פולין ורחבי אירופה, הזקוקים לישועה גדולה. עננים שחורים מרחפים על שמי אירופה! לא עת גיל ושמחה עתה, חוב קדוש מוטל עלינו לפקוד את הציונים הקדושים, להשתטח ולהרבות בתפלות ובתחנונים, ולזעוק זעקה גדולה ומרה בבקשת ישועה ורחמים".

הציבור נשאר עומד קפוא על מקומו; הסתכלנו זה על זה במבטים של פליאה ותהיה, ולא הבנו כלל וכלל, למה מכוונים הדברים הנוקבים והמזעזעים. לקראת ערב ראש חודש סיון, הכריז רבינו על יום צום והתעוררות. מאות התאספו בבית הכנסת של חסידי קארלין בצוותא בראשות כ"ק רבינו זי"ע.

רבים הרימו גבה למשמע חזון הבלהות הנורא. דברי רבינו הפליאו את כל שומעיהם. כשרבים מבני ירושלים באו לשחר פניו לקבלת עצה ותושיה, הם התאכזבו לשמוע כי פקד על המשמשים בקודש לבל יכניסו פנימה שום אדם. "אין לנו פנאי להתעסק בעניינים אישיים הקשורים ונוגעים לאנשים פרטיים, כל מחשבותינו ותפילותינו הוא עבור הכלל".

רבינו הורה לכל הקהל להתאסף בחצות הלילה על יד שריד בית מקדשינו הכותל המערבי, לעריכת תיקון חצות. הוא קרא: עת צרה היא ליעקב, ואין לנו ברירה אחרת אלא לשפוך את שיח לבנו במקום אשר לא זזה משם שכינה מעולם. לקראת חצות הלילה הובילו כל הדרכים לכותל המערבי. המונים התאספו והפילו תחינה לפני שוכן מרומים, שיחוס וירחם על עם עני ואביון.

רבינו קרא לאסיפה דחופה את זקני וראשי העדה. בהיכנסו לחדר היה ראשו מורכן, פניו היו חיוורים כסיד, ובלשון תחנונים הביע את משאלת לבו הטהור, לטכס עצות ולמצוא דרכים איך לעורר את כלל ישראל לזעוק ולהתחנן על כל הגזירות הקשות והנוראות העומדות להתרחש ח"ו על אחינו ברחבי אירופה.

דבריו הנוקבים והקשים כגידים פילחו את ליבם הטהור של נקיי הדעת שבירושלים, עד שאחד מהם, הגאון רבי פישל ברנשטיין זצ"ל, פנה אל רבינו ושאלו בתמיהה: מדוע רבינו כל כך מפחיד אותנו? רבינו נאנח ובקול חרישי אמר: "כל התיאור הנורא שגילינו ותיארנו ברבים, מצוטט ממה שראינו באותיות שחורות ע"ג לבן, במכתבו של אור שבעת הימים מרן הבעש"ט הק' זי"ע. הייתי מראה לכם את זה. שם כתוב הרבה יותר גרוע ממה שגיליתי, אבל מה תועיל לכם קריאתו? לא תמצאו מרגוע לנפשכם. צרות כאלו העומדים להתרחש על כלל ישראל, עוד לא היו מזמן בריאת העולם"

תוך כדי דיבורו קם רבינו מלוא קומתו, כשכולו אפוף חרדה ואמר: "אמנם גם אתם בארץ ישראל לא תלקקו דבש, אבל בכל זאת ארץ ישראל שונה מכל הארצות".

רבנו שלח את מקורביו לבקר בחצרות האדמורי"ם והצדיקים בארץ הקודש, לשמוע את חוות דעת קודשם בנוגע למצב הנורא. וכשחזר הרה"צ רבי זלמן בריזל זצ"ל מביקור אצל אחד מצדיקי הדור שהיה פועל ישועות בקרב הארץ, ומפורסם מאוד בצדקתו ופרישותו, סיפר לרבנו, שהצדיק חיווה דעתו כי אינו רואה בעתיד הקרוב שום סכנה מוחשית המרחפת על כלל ישראל. רבינו הגיב בתמיהה: לפלא הוא על צדיק פלוני שאינו רואה...

רבנו נסע במיוחד לתל אביב לשוחח עם זקן אדמור"י רוז'ין, הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע. רבינו שאל את רבי ישראל מהוסיאטין מה דעתו: האם הגרמנים הארורים יצאו למלחמה כוללת? הרה"ק מהוסיאטין ענה בבירור מוחלט, ואמר: בוודאי ובוודאי יצאו למלחמה עולמית.

רבנו הביע רצונו להשתטח על ציון הרשב"י במירון. מקורביו ניסו להשפיע עליו ולמונעו מכך, מפני שהדרכים המובילים למירון היו בחזקת סכנה. [משנת תרצ"ו ואילך, ציון הרשב"י במירון היה סגור ומסוגר, ואפילו בל"ג בעומר לא עלו על הציון. המחבלים הערבים ימ"ש היו מסתתרים בנקיקי הסלעים הגבוהים מעל הכביש המתפתל והצר, והיו יורים על הרכבים שעשו את דרכם בכביש] רבינו עמד על דעתו להוציא לפועל את הנסיעה, בהפטירו: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".

יום ראשון כ"ב תמוז. רבינו ביקש להיכנס לבד למערה, וכל הקהל עמד והמתין בחוץ. לאחר שהייה ממושכת נכנסנו לפנים המערה, הבטנו על רבינו ונבהלנו למראה עיניו הנפוחות מבכי. עבודתו המאומצת בתפלה ובתחנונים למען הכלל, הותירה רושם עז על מראה פניו.

ממירון המשכנו ל"בית החיים" בצפת. בהגיע רבינו סמוך לשער בית החיים, נענה ואמר: בזמן חורבן הבית הלך ירמיהו הנביא להשתטח על קברי אבות במערת המכפלה, וביקש להודיעם מכל הצרות של כלל ישראל. גם עלינו מוטל חוב להודיע לצדיקים הטמונים פה, שיעוררו רחמים בשמים לבטל את הגזירות הנוראות המרחפות על כלל ישראל.

אוי, כמה מצמרר המשפט ששמעתי יוצא מנהמת ליבו הטהור של רבינו כשחזר מהציון הק' של מרן הבית יוסף. הוא נאנח, ובקול חרישי אמר : "מיר האבן געמיינט אז מיר וועלין עפעס פועל'ן! [חשבנו שנוכל לפעול משהו!] לשמע משפט נורא זה יוצא מפי רבינו סמרו שערות ראשם של כל הנוכחים שם.

במשך כל זמן שהותו בארץ, התמלטו מפיו דיבורים מחרידים את לב שומעיהם, מדי פעם במטבעות לשון אחרות, כמו "פולישע אידן זענען פארלוירן"... (יהודי פולין אבודים...) וואס וועט זיין מיט קראקאווער אידן... אזא קראקא... (מה יהיה עם יהודי קראקא... קראקא העיר הגדולה...)

משמשו הנאמן והמסור בבית כ"ק רבינו ה'קדושת מרדכי' זי"ע, היה מספר כי נוכח בעת ביקורו של רבינו בשנת תרח"ץ בבית הכנסת דחסידי קרלין בעיר לודז' ושבת שם. במוצש"ק לאחר סעודת "מלוה מלכה" נענה רבינו ואמר: "פעם היה לנו את המגיד מקוז'ניץ זי"ע שהיה מבטל את הגזירות טרם בואם לעולם, כיום אנו "הפקר"...

והנה כרעם ביום בהיר נפלה הידיעה המרעישה, שרבינו מתכונן לחזור למקום מגוריו - קארלין; סירבנו להאמין. איך ייתכן שרבינו עומד לחזור לתוך לוע הארי, למקום הסכנה הגדולה ביותר. רבינו ניגש לארון הספרים, הוציא ספר מסויים והראה שכתוב שם, שכאשר תושבי העיר בסכנה - והוא בורח כדי להציל את עצמו ואינו נמצא אתם יחד, אזי הקב"ה שונאו!

ליל י"ד אלול תרצ"ט. הלילה הזה נחרט עמוק עמוק בזכרוננו, זכרו לא ימוש מתוכנו. עמדנו כל הלילה מסביב למקום אכסנייתו של רבינו בעיר תל אביב, מכל המקומות שבארץ הקודש הגיעו ובאו כולם להיפרד מרבנו, רועינו הנאמן. והנה הס הושלך ברחוב. המוני החסידים שהתגודדו מסביב הבית נעמדו דום, הביטו בערגה על פני כ"ק אדמו"ר זי"ע שירד במדרגות הבית, עיניו אדומות מרוב בכי. הרבי נכנס לתוך המכונית שהסיעה אותו לנמל חיפה. רגעי הפרידה היו קשים מאוד, בלב כבד ובראש מורכן ניגש הקהל להיפרד. נחלי דמעות נשפכו כמים והתמזגו במי הים האין סופי.

כשהגיע רבינו למרגלות הספינה, התיר את שרשרת שעון הזהב, והושיטו לידי רבי אהרן הלטובסקי ואמר בקול בוכים: "שיהיה לצוררים הארורים פחות שלל מאתנו"... אח"כ הוריד את המעיל העליון "רעזשוולקע", ואמר: "שם כבר לא נזדקק לבגדי השיראין... כשנטצרך לרוץ ולנוס במעבה היערות על ההרים ועל הגבעות נוכל לרוץ בקלות יתר בלעדיהם".

כעבור שלושה ימים בלבד, י"ז אלול תרצ"ט, פרצה המלחמה הארורה. השואה האיומה. בתוך אמוני עם סגולה נלכד גם הרבי מקרלין על ידי הארורים ונהרג על קידוש שמו ית'.

חסידו הנאמן, כ"ק האדמו"ר הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זצוק"ל, היה מורה לקהל אנ"ש ללכת אל הכותל המערבי ביום היא"צ של הרבי שנעקד על קידוש השם, ואמר שמובא בספה"ק שהצדיקים שאין מנוחתם כבוד בארץ ישראל, באים ביום ההילולא שלהם לכותל המערבי, הי"ד זי"ע.

עוד כהנה וכהנה קיימים סיפורים ועדויות למכביר, ואנן לא באנו אלא לעורר את הדעת ואת הלבבות, ולהעמיד דברים על דיוקם, ותן לחכם ויחכם עוד והמשכיל יאמץ לקח.